חוגגות ראש השנה בסטודיו חדש

חברים יקרים,

מאחלות לכולנו שנה טובה

שנה של ביטוי ויצירה מתוך הקשבה ותעוזה

שנה של שפע התפתחות וצמיחה

שנה של חברות אמיתית ופשוטה

שתהיה לכולנו שנה נפלאה!

עם בוא השנה החדשה אנחנו חוזרות נמרצות לעבודה בסטודיו חדש בקיבוץ עמיר, 

בו ניצור בשמחה ונקיים חוגים וסדנאות לגדולים ולקטנים שאוהבים לגעת ולנסות.

מזמינות את כולכם לביקור וחוויה.

שני ועדי, שלי שלה סטודיו

קצת מהעבודות האחרונות

צבעוניות שבאה מבפנים. שמורה רק למי שמתבונן פנימה.

פריחה שקטה.
קערה בעיטור שקדיות. מגיעה בשלל גדלים לשלל תיפקודים שונים ומשמחים

 טבעות כסף דקיקות. יכולות לבוא כאחת, שתיים או מלא. יש במט, מבריק מרוקע ועם תוספות קטנות ומפתיעות

 עגילים צמודים של חללים חלולים. מגוון גדלים, בבודד או בזוג. במסגרת אחת או בכפולה. בכסף או בזהב.

עדינות שיושבת על האוזן באופן מושלם. פשוט לבוא ולמדוד.

 חללים ריקים תלויים על צוואר.

 סיזיפיות שמקורה בשלמות

 שהטבע יושב על הלב

חיבור שאין כמוהו בין אבן, חוט מתכת ותפירה. חוסר סימטריה במהות

מסתבר שתהליך הוא פרק זמן ארוך...

השעות הקטנות זה שמן שאני כמעט ולא מכירה ביום, ז"א בלילה. זמן אמביוולנטי עבורי בו אני מתלבטת כמה אני אשלם על זה מחר מצד אחד אבל כל כך נהנת מהשקט, מהלבד ומהמחשבות שעולות דווקא בזמן הזה. 

כבר 8 חודשים מאז שפתחנו את העסק. עברנו את החורף, שהיה נראה כאין סופי. עברנו את פסח שלא האמנתי שנגיע אליו. עדי כבר אמא, שזה נושא שלם לכתיבה בפני עצמו, כי את ה8 חודשים של העסק ליוו גם 8 חודשי הריון...

אלה היו 8 חודשים אינטנסיבים בהם חשבנו וניסינו לראות איך מתקדמים, מה עושים, מה הדבר הנכון ביותר. כל אחת בדרכה בדקה את החומרים שלה, את הצורות ומוצרים. איך ממתגים, מה מוכר, איך אני מביאה את הדבר הכי ייחודי שלי יחד עם פרקטיות וכדאיות כלכלית. האם לפרסם, כמה לפרסם, מתי לפרסם ולמי לעזאעזל יש כוח לפרסם?!? מה יותר נכון - חוגים סדנאות? יצוא למרכז? פרסום אזורי? מי קהל היעד? מה הוא אוהב? איזה מחירים מתאימים לו? וואו כמה שעות שינה הלכו לי על המחשבות האלו.

ופתאום.. שקט. 

זאת אומרת לא לגמרי, יש עוד מחשבות, ולא מעטות בנושא, אך יחד עם זה משהו שוחרר. מין הבנה שלדברים יש קצב משלהם. לבחירות משום מה גם יש רצון משלהם והן באות ברוגע ובאינטואיציה הנכונה. 

הייתי קוראת לזה זמן התכנסות. וכנראה שזה לא סתם. כמו שאמרתי עדי ילדה ועושה את צעדיה הראשונים כאמא. זמן שדורש להיות פנויה לעצמך ולפלא החדש שנולד. אני בהריון מתקדם. לא מכוונת לשום מקום גבוה כרגע, רק ריגשית אולי, לא להגיע סחוטה ללידה. וכנראה שזה לא סתם ששתי נשים שפתחו יחד עסק, הופכות יחד פתאום לאמהות ויוצרות משהו חדש במימד הכי אישי ופנימי. היצירה היא בתוכנו והיא קורת כאן ושם.

העסק לא קופא ולא בהמתנה, הוא מבשיל לו לאיטו. איתנו ובלעדינו הוא רוקם לו עוד וגידים. הוא גדל ומתפתח, נפתח אל העולם. כמו תינוק. נוצר בזמן הווה.

אני מרגישה שהוא דורש ממני להרפות. כפי שאני דורשת מעצמי להפות כרגע מעולם היצירה החומרי שלי. לא להציב מטרות, לא לנסות להספיק. פשוט להיות וליצור מתוך איטיות, מתוך מנוחה, מתוך הרפיה. אני חייבת לומר שזה משהו שעוד לא הכרתי אצל עצמי, וההכרות הזו משמחת אותי וגורמת לי להאמין יותר ויותר שאני מאפשרת לעסק שלי כמו לעצמי לגדול ולהפתיע אותי במקומות אליו הוא יכול להגיע. 

אני אוהבת הפתעות.

אני אוהבת שאין לזה סוף.

אני אוהבת פשוט לכתוב בלי לחשוב מראש על מה אני כותבת.

לילה טוב

על שחרור ייצור ויצירה

השבוע עדי הגישה שלוש עבודות לתחרות "יוצאים מהמסגרת". תחרות של אמנים מתחומים שונים היוצרים בחומרים שונים. הרצון להשתתף בתחרות כזו נבע הרבה מהרצון לנסות ולשבור את גבולות היצירה הרגילים שלנו ולהכנס לתוך עולם חדש ולא מוכר.
יצא לי ללוות קצת את עדי בתהליך היצירה שלה, ועלה בי הצורך לכתוב על זה. ועכשיו שאני יושבת על המקלדת , אני יודעת שאני כבר לא אוכל לכתוב על עדי, העבודה שלה או התהליך שהיא עברה בתוכו. הצורך שלי לכתוב נובע דווקא מתוך הרצון שלי ליצור משהו חדש ואחר משלי. וזה מה שהכתיבה בעצם מאפשרת לי.

ובכן, שחרור, היה אחד מהנושאים בהם עדי בחרה לעסוק. במשפט אחד אני אספר שמהעיניים שלי שמדובר בשלוש שרשראות/ענקים/צעיפים הנכרכים סביב הצוואר, עשויים מחומרים חסרי משקל, כמו בד וניילון, שהשימוש בהם הוא זמני. אני ראיתי את הרצון שלה להרפות מדברים מסויימים ולתת לדברים להתנהל מתוך עצמם. אך מול הרצון עמדה הבחירה (הכמעט קבועה שלה) בטכניקות סזיפיות הדורשות חזרתיות מוקפדת ומדויקת, כמו אריגה וסריגה.

לי זה פתח בראש את הדיון על הקשר בין ייצור ליצירה. הדיון הזה מתנהל אצלי בראש כבר שנים, מהרגע שבו החלטתי שאני רוצה להיות קדרית. הבחירה הזו מבחינתי הכניסה אותי ישירות לקו הייצור. יש קצב, רשימת מלאי, דרישות שוק, יש מועדים שצריך לעמוד בהם. בעצם אני יכולה לעבוד חודשים בלי לעצור ולחשוב יותר מידי על מה שאני עושה. ושאני נכנסת לרוטינה הזו מתעוררות בי שאלות: היכן האמנית שבי? האם היא בכלל קיימת? האם בכלל קיימת נקודת השקה בין קדרות לאומנות?


העבודה מול עדי מעוררת בי את השאלה הזו לא פעם, שכן היא אמנית בעיני. צורת החשיבה שלה פותחת אצלי מקומות חדשים בחשיבה. זו אומנות בעיני, זה מעורר אותי ואני אוהבת את זה. יחד עם זאת אני לא מרגישה שזה המקום שלי ביצירה. אך כל תהליך הייצור מבחינתי הוא היצירה שלי. כל צורה שאני אוהבת ליצור, כל עיטור חזרתי ככל שיהיה, גורם לי להתאהב כל פעם בכלים שלי. וכמה שהם רבים ונוצרים מאותה פעולה אחת שחוזרת על עצמה, כל אחד הוא מיוחד ואהוב בעיני, ומביא אותי לתחושה עילאית של יצירה.

ואני חושבת על השחרור הזה, שאני כביכול מאחלת לעצמי, להשתחרר מהגבולות של עצמי וליצור משהו חדש, אחר, שונה, מעניין וכו וכו. אני מחזירה את עצמי לנקודה בה אני זוכרת שאני יוצרת מתוך אהבה, ומאחלת לעצמי, לעת עתה, לשחרר את המחשבות על להיות במקום אחר, ולאפשר לעצמי להיות שלמה במקום בו אני נמצאת עכשיו.