השבוע עדי הגישה שלוש עבודות לתחרות "יוצאים מהמסגרת". תחרות של אמנים מתחומים שונים היוצרים בחומרים שונים. הרצון להשתתף בתחרות כזו נבע הרבה מהרצון לנסות ולשבור את גבולות היצירה הרגילים שלנו ולהכנס לתוך עולם חדש ולא מוכר.
יצא לי ללוות קצת את עדי בתהליך היצירה שלה, ועלה בי הצורך לכתוב על זה. ועכשיו שאני יושבת על המקלדת , אני יודעת שאני כבר לא אוכל לכתוב על עדי, העבודה שלה או התהליך שהיא עברה בתוכו. הצורך שלי לכתוב נובע דווקא מתוך הרצון שלי ליצור משהו חדש ואחר משלי. וזה מה שהכתיבה בעצם מאפשרת לי.
ובכן, שחרור, היה אחד מהנושאים בהם עדי בחרה לעסוק. במשפט אחד אני אספר שמהעיניים שלי שמדובר בשלוש שרשראות/ענקים/צעיפים הנכרכים סביב הצוואר, עשויים מחומרים חסרי משקל, כמו בד וניילון, שהשימוש בהם הוא זמני. אני ראיתי את הרצון שלה להרפות מדברים מסויימים ולתת לדברים להתנהל מתוך עצמם. אך מול הרצון עמדה הבחירה (הכמעט קבועה שלה) בטכניקות סזיפיות הדורשות חזרתיות מוקפדת ומדויקת, כמו אריגה וסריגה.
לי זה פתח בראש את הדיון על הקשר בין ייצור ליצירה. הדיון הזה מתנהל אצלי בראש כבר שנים, מהרגע שבו החלטתי שאני רוצה להיות קדרית. הבחירה הזו מבחינתי הכניסה אותי ישירות לקו הייצור. יש קצב, רשימת מלאי, דרישות שוק, יש מועדים שצריך לעמוד בהם. בעצם אני יכולה לעבוד חודשים בלי לעצור ולחשוב יותר מידי על מה שאני עושה. ושאני נכנסת לרוטינה הזו מתעוררות בי שאלות: היכן האמנית שבי? האם היא בכלל קיימת? האם בכלל קיימת נקודת השקה בין קדרות לאומנות?
העבודה מול עדי מעוררת בי את השאלה הזו לא פעם, שכן היא אמנית בעיני. צורת החשיבה שלה פותחת אצלי מקומות חדשים בחשיבה. זו אומנות בעיני, זה מעורר אותי ואני אוהבת את זה. יחד עם זאת אני לא מרגישה שזה המקום שלי ביצירה. אך כל תהליך הייצור מבחינתי הוא היצירה שלי. כל צורה שאני אוהבת ליצור, כל עיטור חזרתי ככל שיהיה, גורם לי להתאהב כל פעם בכלים שלי. וכמה שהם רבים ונוצרים מאותה פעולה אחת שחוזרת על עצמה, כל אחד הוא מיוחד ואהוב בעיני, ומביא אותי לתחושה עילאית של יצירה.
ואני חושבת על השחרור הזה, שאני כביכול מאחלת לעצמי, להשתחרר מהגבולות של עצמי וליצור משהו חדש, אחר, שונה, מעניין וכו וכו. אני מחזירה את עצמי לנקודה בה אני זוכרת שאני יוצרת מתוך אהבה, ומאחלת לעצמי, לעת עתה, לשחרר את המחשבות על להיות במקום אחר, ולאפשר לעצמי להיות שלמה במקום בו אני נמצאת עכשיו.
יצא לי ללוות קצת את עדי בתהליך היצירה שלה, ועלה בי הצורך לכתוב על זה. ועכשיו שאני יושבת על המקלדת , אני יודעת שאני כבר לא אוכל לכתוב על עדי, העבודה שלה או התהליך שהיא עברה בתוכו. הצורך שלי לכתוב נובע דווקא מתוך הרצון שלי ליצור משהו חדש ואחר משלי. וזה מה שהכתיבה בעצם מאפשרת לי.
ובכן, שחרור, היה אחד מהנושאים בהם עדי בחרה לעסוק. במשפט אחד אני אספר שמהעיניים שלי שמדובר בשלוש שרשראות/ענקים/צעיפים הנכרכים סביב הצוואר, עשויים מחומרים חסרי משקל, כמו בד וניילון, שהשימוש בהם הוא זמני. אני ראיתי את הרצון שלה להרפות מדברים מסויימים ולתת לדברים להתנהל מתוך עצמם. אך מול הרצון עמדה הבחירה (הכמעט קבועה שלה) בטכניקות סזיפיות הדורשות חזרתיות מוקפדת ומדויקת, כמו אריגה וסריגה.
לי זה פתח בראש את הדיון על הקשר בין ייצור ליצירה. הדיון הזה מתנהל אצלי בראש כבר שנים, מהרגע שבו החלטתי שאני רוצה להיות קדרית. הבחירה הזו מבחינתי הכניסה אותי ישירות לקו הייצור. יש קצב, רשימת מלאי, דרישות שוק, יש מועדים שצריך לעמוד בהם. בעצם אני יכולה לעבוד חודשים בלי לעצור ולחשוב יותר מידי על מה שאני עושה. ושאני נכנסת לרוטינה הזו מתעוררות בי שאלות: היכן האמנית שבי? האם היא בכלל קיימת? האם בכלל קיימת נקודת השקה בין קדרות לאומנות?
העבודה מול עדי מעוררת בי את השאלה הזו לא פעם, שכן היא אמנית בעיני. צורת החשיבה שלה פותחת אצלי מקומות חדשים בחשיבה. זו אומנות בעיני, זה מעורר אותי ואני אוהבת את זה. יחד עם זאת אני לא מרגישה שזה המקום שלי ביצירה. אך כל תהליך הייצור מבחינתי הוא היצירה שלי. כל צורה שאני אוהבת ליצור, כל עיטור חזרתי ככל שיהיה, גורם לי להתאהב כל פעם בכלים שלי. וכמה שהם רבים ונוצרים מאותה פעולה אחת שחוזרת על עצמה, כל אחד הוא מיוחד ואהוב בעיני, ומביא אותי לתחושה עילאית של יצירה.
ואני חושבת על השחרור הזה, שאני כביכול מאחלת לעצמי, להשתחרר מהגבולות של עצמי וליצור משהו חדש, אחר, שונה, מעניין וכו וכו. אני מחזירה את עצמי לנקודה בה אני זוכרת שאני יוצרת מתוך אהבה, ומאחלת לעצמי, לעת עתה, לשחרר את המחשבות על להיות במקום אחר, ולאפשר לעצמי להיות שלמה במקום בו אני נמצאת עכשיו.
