מסתבר שתהליך הוא פרק זמן ארוך...

השעות הקטנות זה שמן שאני כמעט ולא מכירה ביום, ז"א בלילה. זמן אמביוולנטי עבורי בו אני מתלבטת כמה אני אשלם על זה מחר מצד אחד אבל כל כך נהנת מהשקט, מהלבד ומהמחשבות שעולות דווקא בזמן הזה. 

כבר 8 חודשים מאז שפתחנו את העסק. עברנו את החורף, שהיה נראה כאין סופי. עברנו את פסח שלא האמנתי שנגיע אליו. עדי כבר אמא, שזה נושא שלם לכתיבה בפני עצמו, כי את ה8 חודשים של העסק ליוו גם 8 חודשי הריון...

אלה היו 8 חודשים אינטנסיבים בהם חשבנו וניסינו לראות איך מתקדמים, מה עושים, מה הדבר הנכון ביותר. כל אחת בדרכה בדקה את החומרים שלה, את הצורות ומוצרים. איך ממתגים, מה מוכר, איך אני מביאה את הדבר הכי ייחודי שלי יחד עם פרקטיות וכדאיות כלכלית. האם לפרסם, כמה לפרסם, מתי לפרסם ולמי לעזאעזל יש כוח לפרסם?!? מה יותר נכון - חוגים סדנאות? יצוא למרכז? פרסום אזורי? מי קהל היעד? מה הוא אוהב? איזה מחירים מתאימים לו? וואו כמה שעות שינה הלכו לי על המחשבות האלו.

ופתאום.. שקט. 

זאת אומרת לא לגמרי, יש עוד מחשבות, ולא מעטות בנושא, אך יחד עם זה משהו שוחרר. מין הבנה שלדברים יש קצב משלהם. לבחירות משום מה גם יש רצון משלהם והן באות ברוגע ובאינטואיציה הנכונה. 

הייתי קוראת לזה זמן התכנסות. וכנראה שזה לא סתם. כמו שאמרתי עדי ילדה ועושה את צעדיה הראשונים כאמא. זמן שדורש להיות פנויה לעצמך ולפלא החדש שנולד. אני בהריון מתקדם. לא מכוונת לשום מקום גבוה כרגע, רק ריגשית אולי, לא להגיע סחוטה ללידה. וכנראה שזה לא סתם ששתי נשים שפתחו יחד עסק, הופכות יחד פתאום לאמהות ויוצרות משהו חדש במימד הכי אישי ופנימי. היצירה היא בתוכנו והיא קורת כאן ושם.

העסק לא קופא ולא בהמתנה, הוא מבשיל לו לאיטו. איתנו ובלעדינו הוא רוקם לו עוד וגידים. הוא גדל ומתפתח, נפתח אל העולם. כמו תינוק. נוצר בזמן הווה.

אני מרגישה שהוא דורש ממני להרפות. כפי שאני דורשת מעצמי להפות כרגע מעולם היצירה החומרי שלי. לא להציב מטרות, לא לנסות להספיק. פשוט להיות וליצור מתוך איטיות, מתוך מנוחה, מתוך הרפיה. אני חייבת לומר שזה משהו שעוד לא הכרתי אצל עצמי, וההכרות הזו משמחת אותי וגורמת לי להאמין יותר ויותר שאני מאפשרת לעסק שלי כמו לעצמי לגדול ולהפתיע אותי במקומות אליו הוא יכול להגיע. 

אני אוהבת הפתעות.

אני אוהבת שאין לזה סוף.

אני אוהבת פשוט לכתוב בלי לחשוב מראש על מה אני כותבת.

לילה טוב