אני משערת שאנחנו לא הבלוג היחיד שלא מתעדכן מעת לעת, אבל הרצון לכתוב בוער בי לפחות פעם בשבוע. לאור העובדה שאני במירוץ תמידי אחר הזמן, הכתיבה תמיד נידחת למאוחר בלילה לשעות בהן אני מעדיפה בעצם ללכת לישון.
ובכן, המון קוראים נלהבים עוד אין לנו, אך מן הראוי שהבלוג שלנו יספר קצת אודותינו. כבר תקופה שאנחנו מתפקדות בזוג. עדי ושני, שני ועדי, שלי ושלה. אומנם אנחנו מחזיקות כל אחת גם זוגיות משלה מהצד לצורך גידול משפחה, אך הדבר האמיתי הוא מה שקורה ביחד. וכמו בכל זוג, יש עליות ומורדות ויש חלוקת תפקידים. כך הגעתי אני לנהל את כתיבת הבלוג, לאור העובדה שעדי, בעלת נפש אמן אמיתית חוששת מכל הנוגע לעולם הוירטואלי, ובעיקר אין לה סבלנות אליו. אני לעומת זאת מסוגלת לשבת שעות מול המסך וגם אוהבת לכתוב. כך שכל אחת מצאה את מקומה, פחות או יותר. מבחינתי עדי היא מקור ההשראה שלי. אין לי מושג להסביר לכם מאיפה היא פועלת האישה הזו, אך אין לי ספק שהעולם הפנימי שלה מורכב מאין ספור עולמות צבעוניים, שלא יודעים פחד. ומשם היא יוצרת, בעדינות שלא מוחצנת ממנה כלל, היא מעלה רעיונות אחרים שגורמים לתהות על החומרים מהם הם נוצרים. אומנם קשה להושיב אותה בנחת, אבל שהיא נכנסת לתוך הרעיון שוטף אותה גל של יצירה שמעורר השארה לפועלים מסביבה (כרגע- אותי) ואף לה עצמה. סביר להניח שהיא תקרא שורות אלו אני כבר אהיה על עמוד התליה, לכן כרגע תורי לחשוף את עצמי, אולי , סיכוי קלוש, שהיא תסלח לי...
אומנם כדבריה של רחל "רק על עצמי לספר ידעתי.." אמורה להיות זו משימה פשוטה, אך לספר על תהליך יצירה אישי הרבה יותר מורכב ומסובך מלדבר על התרשמות חיצונית. בימים אלו אני בליל של מחשבות. אין ספור רעיונות של אובייקטים וכלים שאני רוצה לנסות ולייצר בחומר. חומרים שאני חושבת לבדוק, גלזורות ושריפות. המשיכה העזה שלי היא תמיד לחיקם האוהב של האובניים המסתובבות, אך סדר היום העמוס, החוגים שפתאום החלו לתפוס מקום, מרחיקים ממני את הרצון האמיתי לשבת, לנסות, לבדוק, להרוס, לאהוב ולבנות. הרצון העז שומר אותי עירנית עם חושים מחודדים וציפיה עזה לזמן שבהם אני מתייחדת עם תהליך היצירה. לתלונות באמת אין שום מקום בחיי, שכן, אני מתמלאת בחדווה ובשמחה מכל הדברים שאני עושה, וכך אני אוהבת את חיי, גדושים, מלאים, מוצפים, באנשים, בעשייה, בגיוונים והתנסויות. משתדלת להנות מכל העולמות בכל רגע נתון.
הגלריה במטולה פועלת מזה שלושה חודשים והאמת מתחילה לצאת לאור. הדרך לא פשוטה. ידענו זאת. תקופת החורף, הסמטה הצדדית, מאבקים פוליטים שאין לנו שום קשר אליהם שמתנהלים סביבנו. מתבלבלים ושואלים מה הדרך הנכונה, במה נכון להשקיע את האנרגיה... הרבה שאלות, אבל גם יש תשובות, ויש מחשבות על דברים לפתח ולקדם. בימים אלו החלטנו שאנחנו מתמקדות קצת ביצירה, בפיתוח מוצרים שלנו עם הנגיעה והאמירה האישית. בהמשך נתחיל לחפש מקומות בגליל ובמרכז להציג בהם את העבודות. במקביל אנחנו רוצות לפתח את המכירה באינטרנט, בעלות מינימלית ככל האפשר.
הצעד הבא: לצלם את העבודות. אין ספק שהרשימה ארוכה, אך ברור לכל שאנחנו בתחילתה של דרך והלמידה היא אינסופית. אנחנו מודות אין ספור לכל החברות והחברים שתומכים בנו, מגיעים ומפרגנים, מאמינים ועוזרים. אוהבות אתכם באמת. ופה נחתוך את הקיטש. אז מה נאמר בשיא המרץ: קדימה לעבודה.
ובאמת שנה חדשה בפתח, ושזו תביא איתה עוד ועוד בשורות טובות.
ובכן, המון קוראים נלהבים עוד אין לנו, אך מן הראוי שהבלוג שלנו יספר קצת אודותינו. כבר תקופה שאנחנו מתפקדות בזוג. עדי ושני, שני ועדי, שלי ושלה. אומנם אנחנו מחזיקות כל אחת גם זוגיות משלה מהצד לצורך גידול משפחה, אך הדבר האמיתי הוא מה שקורה ביחד. וכמו בכל זוג, יש עליות ומורדות ויש חלוקת תפקידים. כך הגעתי אני לנהל את כתיבת הבלוג, לאור העובדה שעדי, בעלת נפש אמן אמיתית חוששת מכל הנוגע לעולם הוירטואלי, ובעיקר אין לה סבלנות אליו. אני לעומת זאת מסוגלת לשבת שעות מול המסך וגם אוהבת לכתוב. כך שכל אחת מצאה את מקומה, פחות או יותר. מבחינתי עדי היא מקור ההשראה שלי. אין לי מושג להסביר לכם מאיפה היא פועלת האישה הזו, אך אין לי ספק שהעולם הפנימי שלה מורכב מאין ספור עולמות צבעוניים, שלא יודעים פחד. ומשם היא יוצרת, בעדינות שלא מוחצנת ממנה כלל, היא מעלה רעיונות אחרים שגורמים לתהות על החומרים מהם הם נוצרים. אומנם קשה להושיב אותה בנחת, אבל שהיא נכנסת לתוך הרעיון שוטף אותה גל של יצירה שמעורר השארה לפועלים מסביבה (כרגע- אותי) ואף לה עצמה. סביר להניח שהיא תקרא שורות אלו אני כבר אהיה על עמוד התליה, לכן כרגע תורי לחשוף את עצמי, אולי , סיכוי קלוש, שהיא תסלח לי...
אומנם כדבריה של רחל "רק על עצמי לספר ידעתי.." אמורה להיות זו משימה פשוטה, אך לספר על תהליך יצירה אישי הרבה יותר מורכב ומסובך מלדבר על התרשמות חיצונית. בימים אלו אני בליל של מחשבות. אין ספור רעיונות של אובייקטים וכלים שאני רוצה לנסות ולייצר בחומר. חומרים שאני חושבת לבדוק, גלזורות ושריפות. המשיכה העזה שלי היא תמיד לחיקם האוהב של האובניים המסתובבות, אך סדר היום העמוס, החוגים שפתאום החלו לתפוס מקום, מרחיקים ממני את הרצון האמיתי לשבת, לנסות, לבדוק, להרוס, לאהוב ולבנות. הרצון העז שומר אותי עירנית עם חושים מחודדים וציפיה עזה לזמן שבהם אני מתייחדת עם תהליך היצירה. לתלונות באמת אין שום מקום בחיי, שכן, אני מתמלאת בחדווה ובשמחה מכל הדברים שאני עושה, וכך אני אוהבת את חיי, גדושים, מלאים, מוצפים, באנשים, בעשייה, בגיוונים והתנסויות. משתדלת להנות מכל העולמות בכל רגע נתון.
הגלריה במטולה פועלת מזה שלושה חודשים והאמת מתחילה לצאת לאור. הדרך לא פשוטה. ידענו זאת. תקופת החורף, הסמטה הצדדית, מאבקים פוליטים שאין לנו שום קשר אליהם שמתנהלים סביבנו. מתבלבלים ושואלים מה הדרך הנכונה, במה נכון להשקיע את האנרגיה... הרבה שאלות, אבל גם יש תשובות, ויש מחשבות על דברים לפתח ולקדם. בימים אלו החלטנו שאנחנו מתמקדות קצת ביצירה, בפיתוח מוצרים שלנו עם הנגיעה והאמירה האישית. בהמשך נתחיל לחפש מקומות בגליל ובמרכז להציג בהם את העבודות. במקביל אנחנו רוצות לפתח את המכירה באינטרנט, בעלות מינימלית ככל האפשר.
הצעד הבא: לצלם את העבודות. אין ספק שהרשימה ארוכה, אך ברור לכל שאנחנו בתחילתה של דרך והלמידה היא אינסופית. אנחנו מודות אין ספור לכל החברות והחברים שתומכים בנו, מגיעים ומפרגנים, מאמינים ועוזרים. אוהבות אתכם באמת. ופה נחתוך את הקיטש. אז מה נאמר בשיא המרץ: קדימה לעבודה.
ובאמת שנה חדשה בפתח, ושזו תביא איתה עוד ועוד בשורות טובות.
