הסטודיו בעבודה

רגע לפני..

חגיגת גלזורות

קצת צבע בחיים

סדנת חריטות בחומר

קולעים סלים בנצרים

אירוע משפחתי בסטודיו

סדנת משטחים

יומולדת יצירתי בסטודיו

ילדים יוצרים

חוגגות ראש השנה בסטודיו חדש

חברים יקרים,

מאחלות לכולנו שנה טובה

שנה של ביטוי ויצירה מתוך הקשבה ותעוזה

שנה של שפע התפתחות וצמיחה

שנה של חברות אמיתית ופשוטה

שתהיה לכולנו שנה נפלאה!

עם בוא השנה החדשה אנחנו חוזרות נמרצות לעבודה בסטודיו חדש בקיבוץ עמיר, 

בו ניצור בשמחה ונקיים חוגים וסדנאות לגדולים ולקטנים שאוהבים לגעת ולנסות.

מזמינות את כולכם לביקור וחוויה.

שני ועדי, שלי שלה סטודיו

קצת מהעבודות האחרונות

צבעוניות שבאה מבפנים. שמורה רק למי שמתבונן פנימה.

פריחה שקטה.
קערה בעיטור שקדיות. מגיעה בשלל גדלים לשלל תיפקודים שונים ומשמחים

 טבעות כסף דקיקות. יכולות לבוא כאחת, שתיים או מלא. יש במט, מבריק מרוקע ועם תוספות קטנות ומפתיעות

 עגילים צמודים של חללים חלולים. מגוון גדלים, בבודד או בזוג. במסגרת אחת או בכפולה. בכסף או בזהב.

עדינות שיושבת על האוזן באופן מושלם. פשוט לבוא ולמדוד.

 חללים ריקים תלויים על צוואר.

 סיזיפיות שמקורה בשלמות

 שהטבע יושב על הלב

חיבור שאין כמוהו בין אבן, חוט מתכת ותפירה. חוסר סימטריה במהות

מסתבר שתהליך הוא פרק זמן ארוך...

השעות הקטנות זה שמן שאני כמעט ולא מכירה ביום, ז"א בלילה. זמן אמביוולנטי עבורי בו אני מתלבטת כמה אני אשלם על זה מחר מצד אחד אבל כל כך נהנת מהשקט, מהלבד ומהמחשבות שעולות דווקא בזמן הזה. 

כבר 8 חודשים מאז שפתחנו את העסק. עברנו את החורף, שהיה נראה כאין סופי. עברנו את פסח שלא האמנתי שנגיע אליו. עדי כבר אמא, שזה נושא שלם לכתיבה בפני עצמו, כי את ה8 חודשים של העסק ליוו גם 8 חודשי הריון...

אלה היו 8 חודשים אינטנסיבים בהם חשבנו וניסינו לראות איך מתקדמים, מה עושים, מה הדבר הנכון ביותר. כל אחת בדרכה בדקה את החומרים שלה, את הצורות ומוצרים. איך ממתגים, מה מוכר, איך אני מביאה את הדבר הכי ייחודי שלי יחד עם פרקטיות וכדאיות כלכלית. האם לפרסם, כמה לפרסם, מתי לפרסם ולמי לעזאעזל יש כוח לפרסם?!? מה יותר נכון - חוגים סדנאות? יצוא למרכז? פרסום אזורי? מי קהל היעד? מה הוא אוהב? איזה מחירים מתאימים לו? וואו כמה שעות שינה הלכו לי על המחשבות האלו.

ופתאום.. שקט. 

זאת אומרת לא לגמרי, יש עוד מחשבות, ולא מעטות בנושא, אך יחד עם זה משהו שוחרר. מין הבנה שלדברים יש קצב משלהם. לבחירות משום מה גם יש רצון משלהם והן באות ברוגע ובאינטואיציה הנכונה. 

הייתי קוראת לזה זמן התכנסות. וכנראה שזה לא סתם. כמו שאמרתי עדי ילדה ועושה את צעדיה הראשונים כאמא. זמן שדורש להיות פנויה לעצמך ולפלא החדש שנולד. אני בהריון מתקדם. לא מכוונת לשום מקום גבוה כרגע, רק ריגשית אולי, לא להגיע סחוטה ללידה. וכנראה שזה לא סתם ששתי נשים שפתחו יחד עסק, הופכות יחד פתאום לאמהות ויוצרות משהו חדש במימד הכי אישי ופנימי. היצירה היא בתוכנו והיא קורת כאן ושם.

העסק לא קופא ולא בהמתנה, הוא מבשיל לו לאיטו. איתנו ובלעדינו הוא רוקם לו עוד וגידים. הוא גדל ומתפתח, נפתח אל העולם. כמו תינוק. נוצר בזמן הווה.

אני מרגישה שהוא דורש ממני להרפות. כפי שאני דורשת מעצמי להפות כרגע מעולם היצירה החומרי שלי. לא להציב מטרות, לא לנסות להספיק. פשוט להיות וליצור מתוך איטיות, מתוך מנוחה, מתוך הרפיה. אני חייבת לומר שזה משהו שעוד לא הכרתי אצל עצמי, וההכרות הזו משמחת אותי וגורמת לי להאמין יותר ויותר שאני מאפשרת לעסק שלי כמו לעצמי לגדול ולהפתיע אותי במקומות אליו הוא יכול להגיע. 

אני אוהבת הפתעות.

אני אוהבת שאין לזה סוף.

אני אוהבת פשוט לכתוב בלי לחשוב מראש על מה אני כותבת.

לילה טוב

על שחרור ייצור ויצירה

השבוע עדי הגישה שלוש עבודות לתחרות "יוצאים מהמסגרת". תחרות של אמנים מתחומים שונים היוצרים בחומרים שונים. הרצון להשתתף בתחרות כזו נבע הרבה מהרצון לנסות ולשבור את גבולות היצירה הרגילים שלנו ולהכנס לתוך עולם חדש ולא מוכר.
יצא לי ללוות קצת את עדי בתהליך היצירה שלה, ועלה בי הצורך לכתוב על זה. ועכשיו שאני יושבת על המקלדת , אני יודעת שאני כבר לא אוכל לכתוב על עדי, העבודה שלה או התהליך שהיא עברה בתוכו. הצורך שלי לכתוב נובע דווקא מתוך הרצון שלי ליצור משהו חדש ואחר משלי. וזה מה שהכתיבה בעצם מאפשרת לי.

ובכן, שחרור, היה אחד מהנושאים בהם עדי בחרה לעסוק. במשפט אחד אני אספר שמהעיניים שלי שמדובר בשלוש שרשראות/ענקים/צעיפים הנכרכים סביב הצוואר, עשויים מחומרים חסרי משקל, כמו בד וניילון, שהשימוש בהם הוא זמני. אני ראיתי את הרצון שלה להרפות מדברים מסויימים ולתת לדברים להתנהל מתוך עצמם. אך מול הרצון עמדה הבחירה (הכמעט קבועה שלה) בטכניקות סזיפיות הדורשות חזרתיות מוקפדת ומדויקת, כמו אריגה וסריגה.

לי זה פתח בראש את הדיון על הקשר בין ייצור ליצירה. הדיון הזה מתנהל אצלי בראש כבר שנים, מהרגע שבו החלטתי שאני רוצה להיות קדרית. הבחירה הזו מבחינתי הכניסה אותי ישירות לקו הייצור. יש קצב, רשימת מלאי, דרישות שוק, יש מועדים שצריך לעמוד בהם. בעצם אני יכולה לעבוד חודשים בלי לעצור ולחשוב יותר מידי על מה שאני עושה. ושאני נכנסת לרוטינה הזו מתעוררות בי שאלות: היכן האמנית שבי? האם היא בכלל קיימת? האם בכלל קיימת נקודת השקה בין קדרות לאומנות?


העבודה מול עדי מעוררת בי את השאלה הזו לא פעם, שכן היא אמנית בעיני. צורת החשיבה שלה פותחת אצלי מקומות חדשים בחשיבה. זו אומנות בעיני, זה מעורר אותי ואני אוהבת את זה. יחד עם זאת אני לא מרגישה שזה המקום שלי ביצירה. אך כל תהליך הייצור מבחינתי הוא היצירה שלי. כל צורה שאני אוהבת ליצור, כל עיטור חזרתי ככל שיהיה, גורם לי להתאהב כל פעם בכלים שלי. וכמה שהם רבים ונוצרים מאותה פעולה אחת שחוזרת על עצמה, כל אחד הוא מיוחד ואהוב בעיני, ומביא אותי לתחושה עילאית של יצירה.

ואני חושבת על השחרור הזה, שאני כביכול מאחלת לעצמי, להשתחרר מהגבולות של עצמי וליצור משהו חדש, אחר, שונה, מעניין וכו וכו. אני מחזירה את עצמי לנקודה בה אני זוכרת שאני יוצרת מתוך אהבה, ומאחלת לעצמי, לעת עתה, לשחרר את המחשבות על להיות במקום אחר, ולאפשר לעצמי להיות שלמה במקום בו אני נמצאת עכשיו.

אז אולי הגיע הזמן לספר קצת על עצמינו

אני משערת שאנחנו לא הבלוג היחיד שלא מתעדכן מעת לעת, אבל הרצון לכתוב בוער בי לפחות פעם בשבוע. לאור העובדה שאני במירוץ תמידי אחר הזמן, הכתיבה תמיד נידחת למאוחר בלילה לשעות בהן אני מעדיפה בעצם ללכת לישון.
ובכן, המון קוראים נלהבים עוד אין לנו, אך מן הראוי שהבלוג שלנו יספר קצת אודותינו. כבר תקופה שאנחנו מתפקדות בזוג. עדי ושני, שני ועדי, שלי ושלה. אומנם אנחנו מחזיקות כל אחת גם זוגיות משלה מהצד לצורך גידול משפחה, אך הדבר האמיתי הוא מה שקורה ביחד. וכמו בכל זוג, יש עליות ומורדות ויש חלוקת תפקידים. כך הגעתי אני לנהל את כתיבת הבלוג, לאור העובדה שעדי, בעלת נפש אמן אמיתית חוששת מכל הנוגע לעולם הוירטואלי, ובעיקר אין לה סבלנות אליו. אני לעומת זאת מסוגלת לשבת שעות מול המסך וגם אוהבת לכתוב. כך שכל אחת מצאה את מקומה, פחות או יותר. מבחינתי עדי היא מקור ההשראה שלי. אין לי מושג להסביר לכם מאיפה היא פועלת האישה הזו, אך אין לי ספק שהעולם הפנימי שלה מורכב מאין ספור עולמות צבעוניים, שלא יודעים פחד. ומשם היא יוצרת, בעדינות שלא מוחצנת ממנה כלל, היא מעלה רעיונות אחרים שגורמים לתהות על החומרים מהם הם נוצרים. אומנם קשה להושיב אותה בנחת, אבל שהיא נכנסת לתוך הרעיון שוטף אותה גל של יצירה שמעורר השארה לפועלים מסביבה (כרגע- אותי) ואף לה עצמה. סביר להניח שהיא תקרא שורות אלו אני כבר אהיה על עמוד התליה, לכן כרגע תורי לחשוף את עצמי, אולי , סיכוי קלוש, שהיא תסלח לי...
אומנם כדבריה של רחל "רק על עצמי לספר ידעתי.." אמורה להיות זו משימה פשוטה, אך לספר על תהליך יצירה אישי הרבה יותר מורכב ומסובך מלדבר על  התרשמות חיצונית. בימים אלו אני בליל של מחשבות. אין ספור רעיונות של אובייקטים וכלים שאני רוצה לנסות ולייצר בחומר. חומרים שאני חושבת לבדוק, גלזורות ושריפות. המשיכה העזה שלי היא   תמיד לחיקם האוהב של האובניים המסתובבות, אך סדר היום העמוס, החוגים שפתאום החלו לתפוס מקום, מרחיקים ממני את הרצון האמיתי לשבת, לנסות, לבדוק, להרוס, לאהוב ולבנות. הרצון העז שומר אותי עירנית עם חושים מחודדים וציפיה עזה לזמן שבהם אני מתייחדת עם תהליך היצירה. לתלונות באמת אין שום מקום בחיי, שכן, אני מתמלאת בחדווה ובשמחה מכל הדברים שאני עושה, וכך אני אוהבת את חיי, גדושים, מלאים, מוצפים, באנשים, בעשייה, בגיוונים והתנסויות. משתדלת להנות מכל העולמות בכל רגע נתון.
הגלריה במטולה פועלת מזה שלושה חודשים והאמת מתחילה לצאת לאור. הדרך לא פשוטה. ידענו זאת. תקופת החורף, הסמטה הצדדית, מאבקים פוליטים שאין לנו שום קשר אליהם שמתנהלים סביבנו. מתבלבלים ושואלים מה הדרך הנכונה, במה נכון להשקיע את האנרגיה... הרבה שאלות, אבל גם יש תשובות, ויש מחשבות על דברים לפתח ולקדם. בימים אלו החלטנו שאנחנו מתמקדות קצת ביצירה, בפיתוח מוצרים שלנו עם הנגיעה והאמירה האישית. בהמשך נתחיל לחפש מקומות בגליל ובמרכז להציג בהם את העבודות. במקביל אנחנו רוצות לפתח את המכירה באינטרנט, בעלות מינימלית ככל האפשר.
הצעד הבא: לצלם את העבודות. אין ספק שהרשימה ארוכה, אך ברור לכל שאנחנו בתחילתה של דרך והלמידה היא  אינסופית. אנחנו מודות אין ספור לכל החברות והחברים שתומכים בנו, מגיעים ומפרגנים, מאמינים ועוזרים. אוהבות אתכם באמת. ופה נחתוך את הקיטש. אז מה נאמר בשיא המרץ: קדימה לעבודה.
ובאמת שנה חדשה בפתח, ושזו תביא איתה עוד ועוד בשורות טובות.

   

מסעותיי בארץ הפורצלן

כבר תקופה שאני מרגישה שאני מוכנה אליו. מהיום הראשון ללימודים בשנה א' את יודעת מה הדרך ולאן יש לשאוף. ובכן, אין ספק שהפורצלן הוא פסגת השאיפות הקרמיות. לא של כל קדר, זה בטוח, אבל יש בו משהו מסקרן. ואולי רק בגלל ההילה שיוצרים סביבו שרק הגדולים באמת... ובכן חשבתי שאני גדולה מספיק, כבר בת 5 בשנות הקדר, וכבר יותר מ11 שנה חובבת משחקים בבוץ... ואפילו את הפרויקט סיום לימודים שלי עשיתי ממנו, למרות שאת זה מעולם לא החשבתי כי "זה לא פונקציונלי". 


אז הכל התכוננו לכבודו. בהזמנה רשמית הוא הגיע אליי במשאית יוקרתית מהעיר הגדולה נתניה. את הסדנה צחצחתי לכבודו, ופיניתי את כל קערות המחזור באפורות הרחק הרחק מהזהב הלבן. 
ידעתי והכנתי את עצמי "למורה הקשה מכל" אמרתי נתחיל בקטן 8 כדורים, 350 גרם, צילינדר, ניקח בחשבון התכווצות 14%, וניצול חלקי של החומר ממש כמו שכתוב בספר הספרים של תל חי. 


התיישבתי. 


כדור ראשון, יותר מידי כוח, יותר מידי מהר, פינתי הצידה בסבלות, הרי אין מה לצפות להצליח על ההתחלה, לא עם פורצלן.
כדור שני, בזהירות, בסבלנות. הופ יצא צילינדר, מנוצל היטב, ישר והכל רק קצת רחב מידי, נשמור.
כדור שלישי, פחות הרמה, שלא יהיה כ"כ גדול, קצת עקום, לא נורא נשמור בינתיים.
וכך עוד כדור ועוד כדור, ופתאום בלי לשים לב, הוא זורם לי בידים כמו מים, עולה לו בקלות במהירות. מרשה לעצמו להרים קיר דק וגבוה.


הורשמתי מהיכולות שלו.


כעט נעבור לקערות אמרתי לו. עם מעט יותר ביטחון עצמי וקצת פיזור רוח שנזדקקתי לו אחרי תקופה ממושכת של פרפקציוניזם בכתיבת העבודה הסמינריונית שלי, התיישבתי עכשיו עם גושים של 370 גרם להכנת קערות קטנות וחמודות.
הגלגל מסתובב במהירות (יתרה עם יורשה לי) והיד עוד לא סגורה עם זו קערה או צילנידר, ופתאום החמר משתולל לי ביד , נפתח, מתרומם למימדים שלא הכרתי ל370 ג'. ואני מרגישה שהוא מזמן כבר לא מקשיב לי עושה מה שבא לו. במקום שהיד שלי תכוון ותראה את הדרך הוא אומר לי לאן אני צריכה ללכת ואני מקשיבה לו לחלוטין ומתמסרת. 
איזו חוויה זו הייתה לי. שחרור בעוצמה עילאית. 6 קערות נולדו לי, כל אחת שונה מהשניה ומיוחדת בפני עצמה. בכל אחת רואים את התנועה והחופש. 




החלטתי בליבי, אלו לא יקבלו צד שני עם חיתוך מדויק ורגל, אלו ימצאו להם שפה חופשית לסידור התחתית, לגלזורה אוורירית וכמובן לשריפת גז. אני משחררת מעלי כל זכות בחירה על אלו, הן נולדו מתוך החופש שהייתי זקוקה לו ולכן אני נותנת להם לחיות כרצונן חשופות לכל דבר חיצוני שיכול להן.


נוצרה בי תחושה של חזרה לשנה א' בלימודים שלא ברור מי מוביל את מי. בנקודה זו שמחתי להיות מובלת...