כבר תקופה שאני מרגישה שאני מוכנה אליו. מהיום הראשון ללימודים בשנה א' את יודעת מה הדרך ולאן יש לשאוף. ובכן, אין ספק שהפורצלן הוא פסגת השאיפות הקרמיות. לא של כל קדר, זה בטוח, אבל יש בו משהו מסקרן. ואולי רק בגלל ההילה שיוצרים סביבו שרק הגדולים באמת... ובכן חשבתי שאני גדולה מספיק, כבר בת 5 בשנות הקדר, וכבר יותר מ11 שנה חובבת משחקים בבוץ... ואפילו את הפרויקט סיום לימודים שלי עשיתי ממנו, למרות שאת זה מעולם לא החשבתי כי "זה לא פונקציונלי".
אז הכל התכוננו לכבודו. בהזמנה רשמית הוא הגיע אליי במשאית יוקרתית מהעיר הגדולה נתניה. את הסדנה צחצחתי לכבודו, ופיניתי את כל קערות המחזור באפורות הרחק הרחק מהזהב הלבן.
ידעתי והכנתי את עצמי "למורה הקשה מכל" אמרתי נתחיל בקטן 8 כדורים, 350 גרם, צילינדר, ניקח בחשבון התכווצות 14%, וניצול חלקי של החומר ממש כמו שכתוב בספר הספרים של תל חי.
התיישבתי.
כדור ראשון, יותר מידי כוח, יותר מידי מהר, פינתי הצידה בסבלות, הרי אין מה לצפות להצליח על ההתחלה, לא עם פורצלן.
כדור שני, בזהירות, בסבלנות. הופ יצא צילינדר, מנוצל היטב, ישר והכל רק קצת רחב מידי, נשמור.
כדור שלישי, פחות הרמה, שלא יהיה כ"כ גדול, קצת עקום, לא נורא נשמור בינתיים.
וכך עוד כדור ועוד כדור, ופתאום בלי לשים לב, הוא זורם לי בידים כמו מים, עולה לו בקלות במהירות. מרשה לעצמו להרים קיר דק וגבוה.
הורשמתי מהיכולות שלו.
כעט נעבור לקערות אמרתי לו. עם מעט יותר ביטחון עצמי וקצת פיזור רוח שנזדקקתי לו אחרי תקופה ממושכת של פרפקציוניזם בכתיבת העבודה הסמינריונית שלי, התיישבתי עכשיו עם גושים של 370 גרם להכנת קערות קטנות וחמודות.
הגלגל מסתובב במהירות (יתרה עם יורשה לי) והיד עוד לא סגורה עם זו קערה או צילנידר, ופתאום החמר משתולל לי ביד , נפתח, מתרומם למימדים שלא הכרתי ל370 ג'. ואני מרגישה שהוא מזמן כבר לא מקשיב לי עושה מה שבא לו. במקום שהיד שלי תכוון ותראה את הדרך הוא אומר לי לאן אני צריכה ללכת ואני מקשיבה לו לחלוטין ומתמסרת.
איזו חוויה זו הייתה לי. שחרור בעוצמה עילאית. 6 קערות נולדו לי, כל אחת שונה מהשניה ומיוחדת בפני עצמה. בכל אחת רואים את התנועה והחופש.
החלטתי בליבי, אלו לא יקבלו צד שני עם חיתוך מדויק ורגל, אלו ימצאו להם שפה חופשית לסידור התחתית, לגלזורה אוורירית וכמובן לשריפת גז. אני משחררת מעלי כל זכות בחירה על אלו, הן נולדו מתוך החופש שהייתי זקוקה לו ולכן אני נותנת להם לחיות כרצונן חשופות לכל דבר חיצוני שיכול להן.
נוצרה בי תחושה של חזרה לשנה א' בלימודים שלא ברור מי מוביל את מי. בנקודה זו שמחתי להיות מובלת...
